רשמת הוצאה לפועל אסרה על עיריית תל אביב לקזז מפיצוי שמגיע לבעל נכס בגין הפקעה, חובות עירוניים בסך של יותר מ-700 אלף ש"ח

רשמת הוצאה לפועל בתל אביב קיבלה לאחרונה טענת "פרעתי" של בעלי נכס בתל אביב, שהופקע ממנו על ידי העירייה לשם הגשמת תכנית המתאר שמטרתה פיתוח הטיילת לאורך רצועת החוף בעיר תל אביב –יפו. להלן נסקור את ההחלטה שפורסמה, וכן את הטעויות המשפטיות שלדעתנו נפלו בנימוקים שפורטו על ידי הרשמת. ברם, כפי שנראה, אין בטעויות אלה כדי לשנות את התוצאה הסופית של ההחלטה.

הבעלים של הנכס סירב לפנות את השטח בטענה שלא קיבל את מלוא הפיצוי שנקבע לטובתו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין מיום 9.9.2019, בסך  3,075,408 ₪.

העירייה פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד הבעלים של הנכס לצורך מתן צו פינוי, תוך שהיא טוענת כי שילמה לו את מלוא הפיצוי שנפסק לאחר שקוזזו על ידה כדין כל החובות שהבעלים חייב לעירייה בקשר לנכס עד למועד מתן צו הפינוי.  הרשמת יעל קינן מרקוביץ קיבלה את טענת החייב וקבעה שכ-700 אלף שקל מתוך הקיזוזים נעשו שלא כדין.

הנימוק העיקרי שעמד בבסיס קביעתה זו של הרשמת היה שהליך הפינוי הוא מכוח פקודת הקרקעות ולא מכוח חוק התכנון והבניה. בהתאם לכך הוסיפה הרשמת והגיעה למסקנה, כי מועד הרכישה התגבש ביום פרסום ההודעה וזאת ביום 13.8.89 ולא ביום בו ניתנה ההודעה על צו הפינוי ביום 1.2.22. משכך הם פני הדברים, המשמעות היא כי הזוכה הייתה רשאית לקזז את החובות אשר הצטברו עד למועד זה בלבד ובהתייחס לנכס נשוא תיק זה בלבד. כב' השופט חבקין בסעיף 15 לפסק דינו מיום 13.1.22 הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי ניתן לקזז סכומים בגין חובות שנוצרו עד ליום הרכישה. קרי, כל קיזוז חובות מעבר ליום זה נעשה שלא כדין".

עוד קבעה הרשמת שלא ניתן היה לקזז הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 30,009 שקל בגין קנסות חניה וקנסות בגין הפרת חוקי עזר. הרשמת קבעה שבסך הכל קוזז סך של 705,536 שקל שלא כדין.
בנסיבות אלה היא קיבלה את טענת "פרעתי" של הדייר וקבעה כי כל עוד לא שולם לו מלוא הסכום על ידי העירייה, ואף קוזזו סכומים מעבר לניתן, הוא לא נדרש לפנות את המקרקעין. היא סיכמה שהעירייה לא הייתה רשאית להגיש את התיק לביצוע כל עוד לא שולם מלוא הסכום לאיש ולכן התיק ייסגר.

הערות מקצועיות של עו"ד כפיר יפת:

התוצאה שאליה הגיע הרשמת הנה נכונה מבחינה משפטית, בכפוף להערות והתיקונים הבאים:

א. לא היה צורך בניתוח משפטי ארוך ומסובך. שכן ברגע שהתברר לרשמת שהחובות שאותם ביקשה העירייה לקזז נוגעים כעיקרון לנכס אחר שאינו הנכס המופקע, ניתן היה לקבוע שמדובר בקיזוז שלא כדין שאינו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. ולכן אין כל רלבנטיות לדיון בשאלה האם ההפקעה נעשתה מכוח פקודת הקרקעות או מכוח חוק התכנון והבניה.

ב. הרשמת טעתה מבחינה משפטית בקביעתה שההפקעה של העירייה במקרה זה לא נעשתה מכוח חוק התכנון והבניה אלא מכוח פקודת הקרקעות בלבד. הנימוקים העיקריים שעליהם הסתמכה הרשמת היו ציטוטים שלמים מתוך פסק הדין של בית המשפט המחוזי שמהם ניתן היה להבין שצו הפינוי שמבקשת העירייה הנו מכוח פקודת הקרקעות. אולם לא הייתה בכך שום סתירה לטענתה העקרונית של העירייה שמדובר בהפקעה שלידתה בסמכות הנתונה לעירייה מכוח חוק התכנון והבניה. נראה שנעלם מעיניה של הרשמת (וכנראה גם מעיני באי כוח העירייה), סעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה, שקובע במפורש, כי "מידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה… ". כלומר, גם הפקעה שנעשית מכוח חוק התכנון והבניה, צריכה להיעשות בפועל בהתאם להוראות המצויות בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). בהחלטת הרשמת אין כל התייחסות לסעיף חשוב ומהותי זה, ומשכך נראה שחלק גדול מההחלטה – בטעות יסודו.

close
95

היי,

מעוניינים לקבל עדכוני משפט חשובים ומעניינים בקשר לרשויות מקומיות ומיסוי עירוני? הירשמו כאן!

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן